סירה אחת

מָשָׁל לִבְנֵי אָדָם שֶׁהָיוּ יוֹשְׁבִים בִּסְפִינָה.
נָטַל אֶחָד מֵהֶן מַקְדֵּחַ וְהִתְחִיל קוֹדֵחַ תַּחְתָּיו.
אָמְרוּ לוֹ חֲבֵרָיו - מַה אַתָּה יוֹשֵׁב וְעוֹשֶׂה?
אָמַר לָהֶם - מָה אִכְפַּת לָכֶם? לֹא תַחְתִּי אֲנִי קוֹדֵחַ?
אָמְרוּ לוֹ - שֶׁהַמַּיִם עוֹלִים וּמְצִיפִים עָלֵינוּ אֶת הַסְּפִינָה.

מתבונן במשל הזה זמן מה...
ויצאו ממני יצירות שמבטאות את הרעיון דרך עבודת אמנות.
וזאת אחת מהן.

אפשר ללמוד עוד ועוד דרך המשל הזה,
ומבחינתי אני לא רץ לפיתרון של הסיטואציה.
ובטח לא אצבע מאשימה כלפי מישהו/י שנראה לי שהוא זה "הקודח תחתיו"/

אלא קודם כל להסכים לשאול את עצמי-
האם מסכים לקבל שכך הדברים? שזאת האמת?

ודרך השאלה אני דווקא פונה אל עצמי פנימה, אל תום -
ורואה שהספינה וכל האנשים בתוכה – הכל נמצא בתוכי.
כל הקולות שבסיפור- כולל אותו אחד שמתחיל לקדוח תחתיו , וגם חבריו לספינה שאומרים ומסבירים לו שהמים יציפו עלינו את הספינה...

וכאשר מקבל את קיומם של כל הקולות והגוונים האלה בי,
וגם אותו קול בי שמתחיל לקדוח
זה משחרר משהו. מרגיע.
הילד רוצה שיקבלו אותו כפי שהוא...

וכשמרגיש שמקבלים אותי, שאני חלק מהשלם הזה ושאיני נפרד, זה מאפשר לי לבחור בדרך חדשה. או מאפשר איזה סולם לרדת מהעץ שעליתי עליו.
ואותה דרך מחשבה חדשה - יכולה להוליד ממני מעשה טוב חדש, אפילו מעשה הקטן שבקטנים, שבאמת יכול להוסיף טוב עצום בעולם.
ואני בטוח שזה נותן רווח והצלה לא רק לעצמי אלא גם לכל יושבי הספינה. 

מקור המשל – ויקרא רבה ד